לאחרונה התקיים דיון בוועדת חוקה של הכנסת בעניין הצעת החוק של ח"כ ישראל אייכלר שעניינה לאפשר לבתי דין רבניים לדון כבוררים גם בסכסוכים אזרחיים שאינם קשורים לדיני הגירושין. (הצעת חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות) התשע"ז – 2017). אחת הטענות שעלתה בדיון מצד הנהלת בתי הדין הייתה כי בתי הדין נוהגים זה מכבר לפסוק בהתאם לחוק האזרחי וכי כל העתירות אשר הוגשו נגדם לבג"צ בשנה האחרונה נדחו. טענה זו תואמת גם את נתוני בית הדין כפי שפורסמו לפני מספר שבועות בדבר נתוני הגירושין בישראל, מהם עולה כי כל העתירות שהוגשו נגד בתי הדין הרבניים לבג"צ במהלך שנת 2016, כ- 41 במספר, לא התקבלו. במבט ראשון, זהו נתון משמח, שמשמעותו שבתי הדין הרבניים מקפידים לפסוק בהתאם לחוק, ואפילו עומדים במבחן בג"צ. אך האם אכן כך הם פני הדברים במציאות? בדיקה מעמיקה יותר, מראה כי על אף המגמה החיובית, התמונה קצת יותר מורכבת. לפני כחודשיים פורסם פסק דין של בית הדין הרבני ברחובות (בתיק מס' 915188/4) לפיו נושלה אישה מרכוש רב המגיע לה לפי הדין, לרבות חלקה הרשום על שמה בדירה שנרכשה על ידי הצדדים. בנוסף נפסק, כי עליה לשלם לבעל שכר דירה מלא, המגיע לעשרות רבות של אלפי שקלים, בגין מגוריה בדירה, אשר כזכור מחציתה רשומה על שמה. באותה נשימה נפסק, כי החוב שחבים הצדדים לאביו של הבעל, למרבה הפלא, הוא רכוש משותף, ומחציתו חלה על האישה. מה עומד מאחורי פסיקה מפלה זו? הרי הדין האזרחי, המושתת על עקרונות של שיתוף ושוויון, המוחל גם על פסיקותיהם של בתי הדין, אינו עולה בקנה אחד עם הדברים. בנימוקי פסק הדין מבואר כי ההפליה נובעת מהדין הדתי, לפיו אישה מורדת דינה להפסיד מתנות, ולפיכך, לאור הקביעה כי האישה מרדה בבעלה, היא אינה זכאית למחצית הרכוש ואפילו אינה זכאית לרכוש הרשום על שמה. פסק דין זה מבטא בצורה חדה את הפערים העצומים הקיימים בין הדין הדתי לבין הדין האזרחי. כידוע, מאז חוקק חוק שיווי זכויות האישה, לאישה נשואה ולאישה פנויה יש דין שווה לעניין רכושה. זוהי קביעה הנוגדת את הדין הדתי, ולפיכך ענייני הרכוש נשרו מענייני נישואין וגירושין ועל בתי הדין הרבניים חלה החובה לדון בעניינים אלו אך ורק לפי החוק האזרחי. החל מאמצע שנות ה- 90, לאחר פרשת בבלי הידועה, הוחלה על בתי הדין הרבניים גם החובה לפסוק בהתאם להלכות שפותחו בפסיקה האזרחית. נוצר אפוא, יצור כלאיים, המורכב מערכאת שיפוט דתית אשר חלה עליה חובה לדון לפי הדין האזרחי, וזאת גם כאשר הוא מנוגד לדין הדתי. הדיין המצוי בשניות נורמטיבית זו, נתון לדילמה קשה, בבחינת אוי לי מייצרי – מצפוני הדתי, ואוי לי מיוצרי – הריבון המדינתי. בשל דילמה זו, ישנם דיינים לא מעטים הנמנעים מלהיכנס למערכת הממלכתית ומשמשים כדיינים בבתי דין פרטיים בלבד, שם הינם חופשיים לפסוק על פי מצפונם. אולם דיינים אחרים, שבחרו לשבת על כס השיפוט הממלכתי, נאלצים למצוא את הדרך ליישב את הסתירה בין חובתם הכפולה. כך למשל, קבע הרב דייכובסקי, ששימש כדיין בבית הדין הרבני הגדול, במאמר שפרסם בתחומין (י"ח), כי ניתן לאמץ את הדין האזרחי מכוח העיקרון ההלכתי "דינא דמלכותא דינא". לעומתו, במאמר נגדי שפורסם אף הוא באותו כרך, קבע הרב שרמן, שהיה אף הוא דיין בבית הדין הרבני הגדול, כי עיקרון זה אינו חל לא על חוק יחסי ממון ולא על הלכת השיתוף שפותחה על ידי בית משפט עליון, שכן שניהם נובעים מאידיאולוגיה שוויונית הנוגדת את ערכי התורה. ישנן פרקטיקות נוספות, אשר באמצעותן מוצאים הדיינים את הדרך לפסוק בסופו של דבר על פי הדין הדתי. לדוגמה שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון המאפשר לערכאה שיפוטית, בנסיבות מיוחדות, שיקול דעת לחלק את הרכוש בצורה לא שוויונית. דוגמה נוספת היא באמצעות דיני הגירושין והאפשרות להתנות תנאים לצורך סידור הגט. מהי באמת המגמה השולטת בסופו של יום? מבדיקה סטטיסטית שערכתי של פסקי הדין אשר פורסמו באתר של בתי הדין הרבניים בשנים האחרונות ושל פסקי דין נוספים שפורסמו במאגר המשפטי של נבו, עולה כי עם השנים הולכת וגוברת המגמה לפסיקה בהתאם לדין האזרחי, ויחד איתה פוחתת כמות פסקי הדין הניתנים לפי הדין הדתי. כך נמצא, כי עד לשנת 2000, בתקופה שקדמה להטמעת הלכת בבלי בפסיקותיהם של בתי הדין, נפסקו כ- 90% מפסקי הדין בהתאם לדין הדתי. בעשור שלאחר מכן, בין השנים 2000 ל – 2010, החלה מגמת עליה משמעותית כך שקרוב ל – 40% מפסקי הדין היו לפי הדין האזרחי. מגמה זו התחזקה מאד, והחל משנת 2010, כ- 60% מפסקי הדין תאמו את הדין האזרחי. ישנם כמובן פסקי דין מעורבים המנומקים ומבוססים הן על הדין הדתי והן על הדין האזרחי, אולם עדיין ישנו גרעין קשה, בסדר גודל של כ – 19% של פסקי דין הנפסקים לפי הדין הדתי, אשר פסק הדין איתו פתחתי נופל בגדרם. מגמה זו תואמת גם את המגמה הקיימת בפסיקת בג"צ בעתירות המוגשות כנגד בתי הדין הרבניים בעניין חלוקת רכוש, ותואמת במידת מה את הטענה של הנהלת בתי הדין והנתונים שהוצגו על ידם. כך, עד שנת 2000 התקבלו למעלה מ- 40% מהעתירות שהוגשו כנגד פסקי דין של בתי הדין בעניין חלוקת רכוש. בעשור שלאחר מכן, חלה ירידה לכדי 34%, שהמשיכה והגיעה לכ- 10% בלבד בשנים האחרונות. אם כן, האם הטענה כי בתי הדין פוסקים לפי החוק האזרחי נכונה? האם ניתן להניח כי הצעת החוק העומדת היום על הפרק, לא תפלה נשים? כמדומני שהתשובה מצויה בדברי כבוד השופט אליקים רובינשטיין, בפסק דין בעתירה שהתקבלה בסוף שנת 2015 כנגד פסק דין של בית הדין הרבני אשר נפסק בניגוד לדין האזרחי (3388/15), ואלו דבריו: "סבורים אנו כי בסופו של יום נפלה שגגה מלפני בית הדין הרבני בשתי דרגותיו. בכגון דא – חלוקת רכוש – יש לילך בדרך המלך שכבר נוהגים בה בתי הדין מכבר, קרי, הדין הכללי….". משמע – התמונה אופטימית? כן וכן. האם היא מושלמת? לצערנו, עדיין לא.
עו"ד וטוענת רבנית מוריה דיין בארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון, המייצג עגונות ומסורבות גט
